אבי הנאצי מאת ורנר אודר

נולדתי למשפחה שמשלה בה אובססיה אפלה של אנטישמיות. סבי מצד אמי עבד עבור האנס לודין, השגריר הגרמני לברטיסלבה שגרש 22,000 יהודים אל מחנות ההשמדה. לודין נעצר בעיר מגורי בלינץ, אוסטריה, בידי האמריקאים, ואחר כך נתלה בגין פשעי מלחמה.

כאיש צעיר, אבי, וילהלם אודר, הצטרף למפלגה הסוציאליסטית הלאומית באוסטריה. כדי לערער את יציבות המדינה, הגרמנים שלחו מסיתים לבצע מעשי אלימות נגד הממשלה, וילהלם היה אחד ממשתפי הפעולה המקומיים שלהם. כשהקנצלר האוסטרי נרצח ב 1934, הממשלה אסרה את המסיתים הנאציים, לרבות וילהלם. הוא נשפט כטרוריסט ועמד להיות מוצא להורג כשהוורמאכט (הכוחות המזוינים הגרמניים) צעדו כדי “למזג” את אוסטריה עם הרייך השלישי.

לאורך המלחמה, וילהלם נשאר במרכז ההדרכה, ונעשה מומחה בהרג יהודים. הוא פיתח את שיטת ה Genickschussירי בעורף הקורבן, אשר התגלתה כאמצעי היעיל ביותר לביצוע הרג חוץ מתאי הגזים

כשהרוסים הדפו את הצבא הגרמני לפולין, וילהלם נתפס והוחזק במחנה של שבויי מלחמה. מחשש להוצאה להורג אם יתגלה עברו באס-אס, הוא הצליח לברוח ולעשות את דרכו חזרה לאוסטריה, שם הסתתר עם נאצים נמלטים נוספים. בסופו של דבר הכוחות האמריקאים זיהו ועצרו אותו בעזרתו של צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל.

משפטיהם של פושעי מלחמה באוסטריה היו לעתים קרובות ” בתי המשפט של קנגורו” ששמו ללעג את המאשימים, תוך הסתמכות על “עדי אופי” מפוקפקים להנפיק זיכויים או משפטים קלים. העדים נגד אודר וילהלם נוטרלו בידי עדויות חיוביות, וכתוצאה הוא זכה לעונש קל יחסית של שש שנות עבודות פרך. כששוחרר מן הכלא, וילהלם חי כגיבור בסביבת עיר הולדתו, קרקע פורה לראשית התנועה הנאצית של היטלר.

וילהלם היה רודף נשים, ועדיין כלוא כשהוליד אותי. משפחתי גרה באחוזה כפרית יפה, אולם אילצו אותנו לעבור לשכונת עוני לאחר שחרורו של אבי, שהיה אלים מאוד, והוליד ילדים רבים מ נשים שונות. כשהוא שב הביתה בהיותו בן שלוש, הוא הביא את כל השדים שלו אתו.

“אני הפכתי לאלים מאוד, אגרסיבי, ופיתחתי שנאה עיוורת כלפי היהודים. זה לא משהו שפשוט קורה; זו התנהגות נלמדת, התחלתי לחוות סיוטים. צרחתי בכל לילה מתוך פחד, כי ראיתי ישויות דמוניות בתוך ביתנו שחשבתי שבאו להרוג אותי. סיוטים אלה נמשכו שש שנים, כל לילה אותו הסיוט, אותן הצרחות. הפכתי חולה מאוד ומפוחד,  אבדתי את שפיותי וידעתי כי במוקדם או במאוחר אני עתיד למות.”

“בגיל תשע, צעקתי לאלוהים בפעם הראשונה בחיי,” אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות!” למרות שלא ידעתי דבר על אלוהים, זו הייתה תפילתי הראשונה. שבע שנים מאוחר יותר פגשתי את פיטר וויגאנד, צעיר גרמני נוצרי אשר מאוחר יותר נודע לי כי נקרא להיות מטיף באוסטריה בה עת שהגיתי את תפילתי הנואשת . פיטר היה האדם הראשון שסיפר לי על אהבת אלוהים. זו הייתה מחשבה מדהימה עבורי, שמישהו הנקרא אלוהים אוהב אותי. מהרגע בו החלטתי לבטוח בישוע, הסיוטים והעינויים חלפו ושבתי לשפיותי. שוחררתי מרוע האנטישמיות וקיבלתי אהבה לישראל ולעם היהודי. לא אשכח לעולם את הלילה בו אצבע אלוהים כתב את אהבת ישראל לנצח בלבי.”

“עם זאת מסירת חיי לישוע לא היה פתרון מהיר. חיי מבחינה מוסרית ופסיכולוגית היו כאוטיים. במשך שבע השנים הבאות, למדתי עקרונות מקראיים במרכז לנוער נוצרי באוסטריה. לאט, חיי שבו למסלולם.”

“חזרתי למשפחתי, שהיו עדיין נאמנים לנאצים ואנטישמיים. אמרתי להם שישוע הפך למושיעי, ואמרתי, “מה עשיתם ליהודים? אתם יודעים שישוע הוא יהודי?” זה היה כמו לזרוק רימון. פרצה מהומת אלוהים. הואשמתי בדברים; נוריתי. עדיין יש לי את הצלקת שהכדור שרט בעורפי.”

“ב־1972, עזבתי את אוסטריה לקייפנוורי שבצפון אנגליה ללמוד במכללה למקרא, שם פגשתי את אשתי, אבריל. בסופו של דבר הפכתי לרועה הקהילה של טוקטון אחווה נוצרית בבורנמאות.”

“בגלל אהבתי לישראל, אלוהים מעניק לי הזדמנויות רבות לדבר בימי זיכרון של השואה וכנסים. אני מודה לאלוהים על הזכות להתייצב למען ישראל והיהודים בעולם שבו האנטישמיות הולכת וגדלה”.

תיאור זה הועתק ממאמר שפורסם לראשונה על ידי השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים (ICEJ). הריאיון נערך בידי לייטגוב הרטה ותורגם לגרמנית בידי ליסה רודיגר. ניתן לקרוא את כל סיפור חייו של ורנר בספרו, נאבק עם שדים נאצים, זמין באמזון.