רחל הירשנסון לנדרום: בת של ניצול מרומניה

רחל הירשנסון לנדרום: בת של ניצול מרומניה

בתו של סמי הירשנסון

מאת רחל לנדרום

אני זוכרת כשהייתי בת עשר, מצאתי וקראתי — עם דמעות בעיניי – דווח שאבי כתב עבור המשטרה הרומנית, בו תיאר מה הוא ומשפחתו עברו במהלך הפוגרומים ומלחמת העולם השנייה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי למה שקרה לאבי בתקופת השואה. מעולם לא שאלתי אותו על זה, והוא מעולם לא הזכיר את זה בפני. כל מה שלמדתי שמעתי מאמי לאחר מותו.

אבי, סמי הירשנסון, נולד בבוקרשט, רומניה ב- 1923. הוא היה בן 18 כששלטונות רומניה אילצו יהודים לעזוב את עבודתם. הוא פוטר מעבודתו בחנות אלקטרוניקה גדולה, בית הוריו הושחת, הכול נהרס וחפצי ערך נגנבו בידי שכרי חרב רומניים. זמן לא רב לאחר מכן הוא הועבר למחנה כפייה במולדובה. הוא ויהודים אחרים אולצו לחפור תעלות עבור הנאצים. אם הם לא מלאו את מכסת התעלות, הם היו נענשים קשות, מוכים ומעונים למוות. . אבי היה צעיר, מסוגל לעבוד, אבל היו אנשים מבוגרים שקשה היה להם להספיק את מכסתם, אז אנשים צעירים כמו אבי עזרו להם.

הם קיבלו מעט מאוד אוכל. רוב הזמן הם גוועו ברעב. יום אחד מישהו מצא דרך אל מחוץ למחנה, והלך לגנוב אוכל מהחוות השכנות. אבי וחבריו מיד הצטרפו אליו. האוכל הגנוב אפשר להם לעמוד בסבל. אחד מחבריו של אבי סירב בנימוס להצטרף אליהם לגנוב אוכל. הוא אמר לאבי שישוע היה המשיח היהודי, והוא בא לעם היהודי. אבי ידע שהוא גווע ברעב כמו כולם, אבל שאמונתו לא התירה לו לגנוב. אז אבי הציע לו אוכל שהוא גנב בעצמו. חברו שוב סירב. זה הרשים את אבי. אחרי יותר משנה של שהייה במחנה העבודה, אבי שוחרר. חבר שלו החליט לעזוב את הארץ ולעבור לישראל. זמן לא רב לאחר העלייה של חברו לישראל, אבי שמע שהוא נהרג בפיצוץ של מוקש על גשר. זה עיכב את תכניותיו של אבי לטוס לישראל לזמן מה. הוא עבר לשם לאחר שנישא, כשהייתי בגיל בת מצווה. אמי הפכה למאמינה בישוע כשהייתי בת 16. בגיל 18, הפכתי למאמינה בישוע, גם כן, לאחר שקראתי את הנבואות על המשיח בתנ”ך. אבי הפך למאמין בישוע שישה חודשים לפני שמת מסרטן הכבד ב 1988.

אפילו היום קשה לי לחשוב על אבי מבלי להתרגש, אבל בתור ילדה של ניצול שואה אני חשה שעלי לדבר עליו ולספר את סיפורו למען אחרים. קשה לדמיין כיצד דברים כאלה הורשו לקרות. יהודים רבים אומרים, “לעולם לא ניתן שזה יקרה לנו שוב.” הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לשלוט בהתנהגות של אחרים. למעשה, זה יכול לקרות שוב. משום כך לא נוכל לסמוך על כוחנו. עלינו לסמוך על כוחו של אלוהים, המוכן ורוצה לקיים אותנו, ולעולם לא יפר את הבטחותיו.

לעיתים קרובות אני חושבת על היהודי הראשון שסיפר לאבי על האהבה של המשיח בתוך התנאים הנוראים במחנה העבודה. אני זוכרת את פניו השלוות של אבי כששכב במיטת בית החולים, כשסוף סוף הגיב לאהבה הזו לאחר ארבעים שנה. אחד הפסוקים האהובים עליו בתנ”ך היה, “וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.” (רומ’ ח :38- 39).