blank

אנטישמיות נוצרית

אנטישמיות נוצרית מאת ברי לוונטל

האנטישמיות איננה הגיונית. פריה המר צומח משורשיה הפסיכולוגיים, הפוליטיים והדתיים. בלי שום קשר לגורמים, המגפה הזאת מכה באנושות דורות רבים. המונח “אנטישמיות” אומנם נקבע רק בשנת 1879 בידי המסית הגרמני וילהלם מאר, אבל עד מהרה הוא שימש לתאר את כל צורות הביטוי של האיבה כלפי היהודים לכל אורך ההיסטוריה [1]. ראשיתה ותולדותיה היו קיימות מאות שנים לפני העידן הנוכחי לבדוק. לאנטישמיות הנוצרית קודמת שנאת היהודים בימי קדם. מקור יהודי בר סמכה עוסק בשורשי האנטישמיות ושנאת היהודים בימי קדם ומציין שהם – היו קיימים בעיקר בארצות שמאוחר יותר היו לחלק מהאימפריה הרומית. סירובם של היהודים לקבל כל צורה של כת שקבעה האימפריה נתפסה ברומא כסירוב להכיר בסמכות המדינה וכדחיית הכללים שבאותם ימים נתפסו כמקודשים [2]. העם היהודי היה יכול להרשות לעצמו לעבוד אך ורק אלוהים אחד, אמתי ובלתי נראה. הרומאים סירבו להכיר בנאמנותו של העם היהודי לאלוהיו. הקיסר היה אדון והם לא סבלו שום אדון אחר, במיוחד לא אדון בלתי נראה. ההתפרצויות האנטישמיות מטעם מדיניות הממשל שתועדו היו בסביבות שנת 1550 לפנה”ס. מעניין לציין שהתנ”ך מתעד את האירוע ההיסטורי. הפרק הראשון בספר שמות מייחס למצרים את ראשית האנטישמיות הלאומית. הפחד הבלתי מסובר שלהם שעמנו יתרבה ובסופו של דבר יעלה עליהם במספרם גרם להם להסיק שהעברים ישתלטו על האימפריה העצומה שלהם. הפרק הקדום הזה הוא בעל נימה מודרנית מאוד.

מי אחראי באמת?

אמנם האנטישמיות הייתה קיימת עוד בימי קדם, אבל הביטוי הגדול שלה נבע מההאשמה שהיהודים רצחו את אלוהים כשצלבו את המשיח. הגויים אמרו בכל תוקף שהאשמה למותו של ישוע המשיח רובצת כולה על היהודים. הכנסייה, שהייתה מורכבת בעיקר מגויים, טענה שהיהודים אשמים וביקשה “לגלום” להם על אשמתם, “גמול” שהם שילמו בשם המשיח כביכול ולתפארת אלוהים כביכול. אבל האם באמת נכון שעמנו נושא במלוא האשמה למותו של ישוע? האם הזעקות הצורבות “רוצחי יהודים” לאורך הדורות היו מוצדקות? מקור המידע העיקרי שלנו לאירועים סביב מותו של ישוע הוא הברית החדשה. על מי מטילה הברית החדשה את עיקר האשמה? מי באמת אחראי למותו של ישוע המשיח?

התלמידים של ישוע ציינו את שמות הגורמים שאלוהים מטיל עליהם את האחריות למותו של המשיח:

27 כי אמנם נוסדו )בעיר הזאת( הורדוס ופנטיוס פילטוס עם הגוים ולאמי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשר – – “

משחת: 27 לעשות את אשר ידך ועצתך מקדם גזרה להיות:”

מה”ש ד 28-27

ברור שהאחראים לצליבתו של ישוע אינם היהודים בלבד. הממשל הרומאי נושא בחלק מהאשמה בגלל החלטותיהם בעל הסמכות, הורדוס ופונטיוס פילטוס. ראוי לציין שההיסטוריון הרומאי טקיטוס שכתב את “תולדות הרומאים” (לבדוק, נכתב בשנים 117-115 לספירה) מזכיר שהמשיח הוצא להורג בעקבות גזר דין של הנציב פונטיוס פילטוס בתקופת מלכותו של טיבריוס (תולדות לבדוק, טו 44). הוא איננו מזכיר את אחריותם של היהודים למותו של המשיח. התיעוד ההיסטורי במעשי השליחים קובע גם שהגויים שותפים ללאשמה שבמותו של ישוע, וגם עמי ישראל. ההיסטוריון היהודי מהמאה הראשונה, יוסף בן מתתיהו, מציג בתיעוד שלו אחריות מאוזנת בין פילטוס לבין היהודים במאה הראשונה (“קדמוניות היהודים, יח 3). שמעון כיפא, אחד היהודים המאמינים הראשונים, כתב שיהודי המאה הראשונה צלבו את המשיח מתוך בורות (מה”ש ג 17) “ועתה אחי ידע אני כי בבלי דעת עשיתם גם אתם גם- – – ראשיכם:”.

אבל בלי לבטל את אחריותם של בני אהאדם למותו של המשיח, ברור שאלוהים עצמו קבע שהוא ימות. בלי שום קשר למעשיהם של הרומאים, של הגויים ושל עמי ישראל במאה הראשונה, הם הגשימו את מה שאלוהים קבע מראש שיהיה (מה”ש ד 28). צו אלוה קבע שמשיח ישראל ימות כדי להיות מושיע העולם. ישעיהו, גדול נביאי ישראל, צפה כשבע מאות שנים לפני בואו של ישוע המשיח שהוא ימות מרצון (ישע’ נב 12 נג 13). אלוהים הוא ש”הפגיע בו את עוון – כולנו” (ישע’ נג 10). “וה’ חפץ דכאו, החלי” (ישע’ נג 6). ישעיהו ניבא שהמשיח ילך למותו מרצון, “כשה לטבח .( יובל וכרחל לפני גוזזה נאלמה ולא יפתח פיו לבדוק” )ישע’ נג 7

ישוע עצמו הבהיר את זה כשאמר: “על כן אהב אתי אבי כי את נפשי אתן למען אשוב ואקחה: 18 ואיש לא יקחנה – – מאתי כי אם אני מעצמי אתננה יש בידי לתת אתה ובידי לשוב לקחתה המצוה הזאת קבלתי מעם אבי:” (יוחנן י – – 18- 17). מותו של ישוע לא היה פרודיה של נגר יהודי מטורף מהמאה הראשונה, אלא המפגן הגדול ביותר של חסד ורחמים כלפי בני האדם. ישוע מת מרצון עבור האנושות והאנושות כולה צריכה לשאת באשמה הקיבוצית למוות הזה. אבל האשמה הזאת מוסרת מעל כל איש, יהודי או גוי, כשהוא מקבל את המשיח ואת מתנת הסליחה וחיי הנצח שהוא נותן חינם.

יש להודות שחלק מאלה שאמרו שהם מאמינים במשיח היו אחראים לרדיפה ההמונית של העם היהודי, אבל אי אפשר לומר באותו אופן שהם נהגו בהתאם לעמדת כתבי הקודש בנושא הזה. האמת היא שהם הפגינו חוסר עקביות מוחלט עם האמונה שהם אמרו שהם מודים בה. את זה אפשר לראות לכל הפחות בשלושה תחומים עיקריים. סליחה, לא נקמה

ראשית, האנטישמיות סותרת לחלוטין את הגישה שהפגין ישוע כלפי היהודים. מי שמאמין שישוע הוא המשיח ואיננו משקף את גישתו של ישוע כלפי העם היהודי נוהג בשיא הצביעות, שלא לדבר על חוסר העקביות המשוועת שלו. ישוע נולד יהודי, חי יהודי ומת יהודי, מרצונו החופשי. אפילו התחייה שלו הייתה בהתאם לציפייה היהודית. הוא חי בקרב עמו, העם היהודי, ואהב את עמו באהבה שאין לה מקבילה בספרי תולדות היהודים. אפילו כשהיה ברור שרוב בני עמו דוחים את טענותיו שהוא המשיח, ישוע בכה על העיר גם משום שלא הכירה את בואו וגם משום שהיא תיחרב על ידי הרומאים בעתיד הקרוב מאוד. ירושלים עמדה להיחרב (לוקס יט 44-. 37)

אפילו בשעת מותו הוא התפלל: “ויאמר ישוע אבי סלח להם כי אינם ידעים מה הם עשים ויחלקו בגדיו להם ויפילו גורל:” (לוקס כג 34). לבו הגווע ביקש סליחה, לא נקמה. האם יש פלא שישוע אמר לתלמידיו שהראיה היחידה שאין לערער עליה שהם היו אתו היא אהבה (יוחנן יג 35-34)? הוא ציווה עליהם: “ואני אמר לכם אהבו את איביכם – והתפללו בעד רדפיכם:” (מתי ה 44). אפשר להתווכח עם משנה כלשהי ולהילחם בדעה, אבל כשיש אהבה המסר נשמע. המאמינים היהודים הראשונים היו ידועים בזכות דברים רבים והבולט שבהם היה אהבתם למשיח ולאחיהם היהודים. שנאה כלפי אלה שישוע עצמו אהב כל כך היא חוסר עקביות מוחלט. השנאה חייבת לפוג לאורה העולה של אהבתו.

שנית, האנטישמיות סותרת כליל את הגישה ואת התורה של השליחים, המנהיגים היהודים הקדומים של קהילת המאמינים במשיח. לא זו בלבד שהם היו יהודים נאמנים שהאמינו שישוע הוא המשיח היהודי, אלא הם גם כתבו את הברית החדשה. הם הכירו את ישוע באופן אישי ומתו מרצון מות קדושים עבורו במקום להתנער ממנו ולהתכחש לו. שאול השליח הכריז יותר מכל שליח אחר את בשורת המשיח היהודי לקצוות הארץ הרחוקים ביותר, ובכל מקום שאליו הוא נסע הוא מעולם לא פסח על היהודים. הוא תמיד הלך אליהם קודם. תכניתו של אלוהים מתחילה ביהודים (רומים א 16). צערו הגדול ביותר של שאול השליח היה שרבים מבני עמו דחו את משיחם. אהבתו הגדולה של השליח לבני עמו היהודים הייתה עזה עד כדי כך שהוא היה מוכן, אם היה אפשר, לוותר על ישועתו ולסבול משפט עולם מאלוהים, אם הם רק ישובו לישוע ויאמינו שהוא המשיח היהודי ” 7 כי גדול עצבוני ואין קץ לדאבון לבי: 3 כי מי יתן היותי אני – – – לחרם מן המשיח בעד אחי שארי ובשרי: ” רומים ט – 3-2 . תפילותיו למענם עלו לפני כיסא אלוהים בכל עת: “אחי חפץ . (לבבי ותפילתי לאלהים בעד ישראל אשר יושעו: ” )רומים י 9

שאול השליח הבין שעתידו של עם ישראל טמון במורשתו הגדולה. העם היהודי “הן בדבר הבשורה איבים הם בגללכם ובדבר הבחירה חביבים הם בגלל האבות:” (רומים יא 27). הבטחות הברית של אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב אינן מופרות ומושלכות לעד. ההבטחות עומדות איתן ובטוחות. כמו ישוע לפניו, גם שאול השליח ראה יום בעתיד הרחוק שבו עם ישראל ייהנה ממלוא הברכות במשיח, אותו יום של כבוד ותפארת שבו העם ישוע לישוע ויאמין שהוא משיח ישראל ומושיע העולם (רומ’ יא 21-25). השליחים היו מזדעזעים למראה מאות שנות השנאה האנטישמית. היא סותרת כליל גם את אהבתם ואת דאגתם ליהודים וגם את תקוותם עבור עם ישראל ועתידו.

שלישית, האנטישמיות סותרת כליל את התנ”ך, כתבי הקודש הסמכותיים היחידים שהיו בידי הקהילה הקדומה. התנ”ך הוא הבסיס של עדת המאמינים הקדומה. מי שמתכחש לכתובים האלה מפרק את יסודות אמונתו במשיח. אפילו כשכתבי הברית החדשה הושלמו, המאמינים עדיין חיבקו לצדם את התנ”ך וייחסו להם ולהוראתם סמכות שווה לכל דבר.

מילה נגד אנטישמיות

אחד הקטעים החשובים ביותר בתנ”ך וקטע שאין ספק שהקהילה הקדומה האמינה בו )ראה גלטים ג 7( הוא בראשית יב 3-9 . אלוהים קרא לאברהם ללכת אחריו למקום שהוא יראה לו. הוא נתן לאברהם הבטחות אישיות, לאומיות ואוניברסליות. אחת ההבטחות האלה הכילה מילה נגד אנטישמיות. אלוהים אמר לאברהם: “וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶלְךָ, אָארֹ; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כלֹ מִשְפְחתֹ הָאֲדָמָה. ” (בראשית יב 3). אלוהים התחייב ללא כל סייג לשמור על אברהם ועל זרעו, והכוונה שלו לשמור עליהם ולברך אותם באה לידי ביטוי במילים האלה. האופן שבו אדם יחיד או עם התייחסות לאברהם ולעמו קובע כיצד אלוהים יתייחס אל אותו אדם או עם. מי שבירך את היהודים זכה לברכת אלוהים ומי שקילל אותם הביא על עצמו את משפט אלוהים.

התנאי הזה נגד האנטישמיות הסתבר כנכון עד עצם היום הזה, גם לאורך התנ”ך וגם לאורך תולדות העולם. כל המעצמות הגדולות שניסו להשמיד את היהודים, בין שלבן ובין שבמשותף עם גורמים אחרים, נפלו במוקדם או במאוחר בגלל משפט אלוהים, בין שאשור או בבל בעולם הקדום או ספרד או גרמניה בעולם המודרני. הבטחת אלוהים עמדה איתן וללא עוררין כי אלוהים עצמו הבטיח אותה.

ואותו עיקרון עדיין עומד איתן וללא עוררין היום, והוא יעמוד לנצח. ההבטחה משקפת את אופיו ואת טבעו של מבטיח ההבטחה, שהוא נאמן ובלתי משתנה. מי שמאמין במשיח צריך להאמין בכתבי הקודש של המשיח, ומי שמאמין בכתבי הקודש צריך להאמין בבריתו של אלוהים עם אברהם, אבי העברים. כל מתקפה על עם הברית של אלוהים היא מתקפה על אלוהי הברית, דבר שסותר את האמונה במשיח, שכן הוא אמר )מתי כב 41-34 , להוסיף דבר’ ו(. מי שאשם במתקפות כאלה מראה בפריו שהוא איננו תלמיד המשיח בכלל.

האמונה במשיח איננה מניבה אנטישמיות. ייתכן שהיא הייתה שעיר לעזאזל נוח עבור מעטים, אולי עבור רבים. השנאה נעוצה עמוק בחווייתם של בני האדם, אבל האמונה במשיח איננה הגורם לאנטישמיות. למעשה, מקור יהודי טוען שהאנטישמיות המודרנית איננה בעלת מניע דתי כלל וכלל: האנטישמיות המודרנית מבוססת על יסודות גזעיים, לא דתיים, ואימוץ האמונה הרווחת איננה מהווה עוד מוצא ליהודים הנרדפים [3]. נוצרי מאמין שתומך באנטישמיות איננו מתנגד רק לשליחים היהודים שחיברו את הברית החדשה ונגד המשיח היהודי שעליו נכתבה הברית החדשה, אלא גם מביאה עליהם את משפטו החמור של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. החיזור אחרי משפט אלוהים איננו מעשה הגיוני.

[1]Geoffrey Wigoder, ed., Anti-Semitism, Encyclopedic Dictionary of Judaica (New York: Leon Amiel Publishers, 1974), P. 33.

[2]שם, עמ’ 34-33

[3]R.J. Weblosky and Geoffrey Wigoder, eds., Anti-Semitism, The Encyclopedia of the Jewish Religion (New Yor: Hot, Rinehart and Winston, Inc., 1965), p. 34.