blank

התיאולוגים של היטלר: ראשיתו של רצח עם

 

מנקודת מבטה של ההיסטוריה האם היה זה לימוד נוצרי שסיפק את הדלק למשרפות? האם דוקטרינה נוצרית שמרנית אכן סללה את הדרך לגז שהציף את המקלחות? האם יש משהו בתיאולוגיה הנוצרית אורתודוכסית שעלול היה להוביל את הנהגת הכנסייה בגרמניה לתמוך ברצח של שישה מיליון יהודים? מי היו ראשי הכנסייה? המורים בבתי הספר הנוצריים? המנהיגים הרוחניים שהנהיגו את הכנסייה הגרמנית בשנות ה 03 ? איזו “דת” באמת לימדו? הייתכן שגרמניה, שהובילה את העולם באמנות, – פיסיקה וספרות… שיצרה את מאהלר, וגנר, קלאוס פוקס ומקס בורן מתוך טירוף שלחה את העולם – אל המורד התלול לעבר רצח עם בלתי נשלט? האם ייתכן שגרמניה שהייתה חלוצה בתחומי התיאולוגיה ומחקר דת ותמכה בחוקרי דת, תפשוט רגל מבחינה מוסרית? ואיך ייתכן שאלה שתפקידם היה ללמוד את דבר אלוהים ולהוביל מנהיגים אל אמת אלוהים על בסיס התנ”ך וכמו כן על בסיס הברית החדשה, יעלימו עין או אפילו יתמכו במחול השדים המטורף של היטלר? מי היו התיאולוגים שהיטלר עמד מאחוריהם? ואיזו “נצרות” הם בכלל לימדו? האם היטלר ונתיניו קיימו דת בעלת שורשים נוצריים אמתיים? “הכנסייה, מזה עשרים מאות, הייתה לאויבה הראשי של היהודים הרודן הכי עצמתי ואכזרי שידענו – והכוח המניע הגדול בעולם שהפיץ אמונות אנטישמיות ביותר בעולם והסית למעשים של שנאה. רבים מאלה שהפעילו את תאי הגזים היו נוצרים שהתפללו בכנסייה ביום ראשון… השאלה בנוגע לשותפות לפשע שהייתה לכנסייה ברציחתם של יהודים היא שאלה בועטת ונושמת. אנחנו חייבים להבין את האמת של ההיסטוריה שלנו” (תרגום חופשי מדבריו של אברהם פוקסמן: Abraham Foxman, Never Again: The Threat of Anti-Semitism (New York: Harper-Rowe, 2004) pp. 74-75.

האם היטלר ציית להוראתו של ישוע?

רוב הנוצרים יאמרו שאדולף היטלר לא היה נוצרי משום שלא ציית להוראתו של ישוע ולא הבין כלל את כתבי הברית החדשה. עדיין, בדרכו שלו, מסולפת ומעוותת ככל שתהיה, הוא ראה ברצח ה עם שביצע ביהודים משימה “קדושה”.

במיין קאמפף אמר היטלר: “לפיכך מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא העולם הכול יכול. בכך אני מתגונן בפני היהודי ונאבק למען פועל ידו של אדון עולם” (קטעים מתוך “מיין קאמפף” [“מלחמתי”] מאת היטלר(. בנוסף, יהיו שיטענו שלא הייתה זאת רק תפיסתו התיאולוגית האישית של היטלר, שהניחה את היסוד לשואה, אלא גם אלפיים שנה של אנטישמיות שספגו היהודים בשם ישוע מהכנסייה.

הנאציזם האנטי יהודי היה עבודתם של פושעים חסרי אלוהים ואנטי נוצריים. אבל כל זה לא היה – – קורה בלי כמעט אלפים שנה של היסטוריה נוצרית אנטי יהודית… (תרגום חופשי: – Hans King, On Being a Christian, Edward Quinn, Transl. (Garden City, NY: Doubleday, 1976 ( p. 169.) “האמת על האנטישמיות היא כואבת אבל אין ממנה מנוס. האנטישמיות שהבעירה את השנאה נולדה מהנצרות וניזונה ממנה, מאותה נצרות אשר סגדה לנביא יהודי שהטיף לאהבה ולחמלה. אלפיים שנים של נצרות אנטי יהודית… הקשיחו לבבות נגד יהודים… הלך מחשבה זה, הנעוץ עמוק בתוך השקפתו של הנוצרי, מסביר מדוע כל כך הרבה אנשים גילו פתיחות לרעיון של תעמולה אנטי יהודית” (תרגום חופשי: Marvin Perry and Frederick Schweitzer, Antisemitism: Myth and Hate from Antiquity to the Present (New York: Palgrave, 2002( p. 3)

לידתה של העת החדשה

כדי להבין את האווירה הדתית שאפפה את גרמניה בעידן שקדם לשואה (בשנת 1930 לערך) כדאי לבחון שוב את המאה ה 01 בתקופה שבה החלה העת החדשה לזרוח על מערב אירופה. “עידן הנאורות”, – הידוע גם בשם “תקופת ההשכלה”, היה תקופה בהיסטוריה שבה פילוסופים הדגישו את השימוש בהיגיון ובתבונה כדרך הטובה ביותר ללימוד אמיתות. הוגי דעות נשענו בכובד ראש על שיטות מדעיות כדי לגלות אמת בכל תחומי הלימוד. פילוסופים שמו דגש על ניסויים לימודיים ומחקר מעמיק. הוגי דעות אלה של העת החדשה האמינו שניתן לבחון את התבונה ומשום כך נחשבה למהימנה, אבל את ההתגלות (שניתנה מאת האלוהים( לא ניתן היה לבחון ומשום כך לא נחשבה למהימנה. רבים האמינו שהתבונה צריכה לתת תוקף להצהרות הכתובים כדי שאלה ייחשבו לאמת. ג’והן לוק ( 1704-1632) טען שהתבונה היא “נר האלוהים שיצר אלוהים בעצמו בדעתו של האדם” וזו “צריכה לשמש לנו כמדריכה ושופטת שתכריע בכל דבר ועניין” (תרגום חופשי: James Creech, “Age of Reason,” in World Book Encyclopedia (Chicago, IL: World Book Inc., 2002(, [CD-ROM Ed.] .)

עידן הנאורות יצר דור של חוקרי כתובים הידועים כרציונליסטים. הם טענו שרק דרך תבונה נוכל ללמוד על אלוהים.

פרידריך שליירמאכר ( 1834-1768)

פרידריך שליירמאכר כונה גם: “אבי התאולוגיה הפרוטסטנטית המודרנית” וטען שלא ניתן באמת לדעת את אלוהים. הוא לימד שלא ניתן לאמת את האירועים ההיסטוריים שמתוארים בכתובים, כמו למשל קריעת ים סוף, יציאת מצריים או אפילו את מתן עשרת הדיברות. לכן, על פיו, האמונה היא “רגש דתי”. הוא כתב: “אמונה באלוהים ובחיי נצח אינם בהכרח חלק מדת; ניתן ליצור דת גם בלי אלוהים ודרכה ניתן לראות את היקום כולו” (תרגום חופשי: Quoted in Elie Kedourie, “Nationalism.” (Praeger University Series, 1961( p. 26 (. על פי שליירמאכר, אמת דתית היא סובייקטיבית, מקורה איננו מהכתובים, והיא קשורה למצפונו האישי של האדם. ולכן, עקרונות דתיים של נכון או לא נכון הם רק פרשנות שמבוססת על תפיסת עולמו של היחיד.

פרידריך ניטשה ( 1900- 1844)

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה הרחיק לכת עם הביקורת שלו על התבונה והדת. בספרו, “כה אמר זרתוסטרא”, מכריז גיבור הסיפור: “מת האלוהים”. זאת הייתה דרכו הדרמטית של ניטשה להצהיר שרוב בני האדם אינם מאמינים עוד באלוהים. הוא ספד על כך שהאנושות נותרה לבדה עם חלל נוראי מאז שהפסיקה הדת לשמש עוד בסיס לבחירות מוסריות. הוא קידם את הרעיון הפילוסופי של “על אדם” שדרך “רצונו לשלוט” יכול למוטט אידיאלים כוזבים ותפיסות מוסריות בימיו. יש ביכולתה של תורת ה”על אדם” לגבור על מוסכמות חברתיות דרך יצירה של מוסכמות חדשות או טובות יותר.

ביקורת על הכתובים היהודיים

בשנים המאוחרות של המאה ה 03 התייחסו חוקרי מקרא ליברליים מהזרם הפרוטסטנטי לאירועים – ההיסטוריים הנוגעים לישראל ולחייו של ישוע כאירועים שאינם מדויקים. אלברט שוויצר פרסם בשנת 1906 את מחקרו “החיפוש אחר ישוע ההיסטורי”, בטענה שאנחנו יכולים לדעת רק מעט מאוד על ישוע האמתי. חייו של ישוע, הברית החדשה ואפילו התורה הם אפופי מיתולוגיה. שוויצר הצהיר שהיסטוריונים צריכים לשוות לכתבי הקודש אופי פחות מיתולוגי להסיר את סיפורי הנסים ולשאול – שאלות כגון: “מי באמת כתב את הספרים?” הוא החזיק בתפיסה שרק שיטה היסטורית ולא דתית היא שנחוצה כדי לקבל ביוגרפיה מהימנה על ישוע. משום כך התפתחה גישה מדעית לכתובים שנודעה כגישה היסטורית ביקורתית. עם גישה כזאת ניסו הקוראים לשחזר את מה שהאמינו שהיה לטקסט – המקורי. חשוב לציין שהשיטה הזאת התכחשה להשראה אלוהית, דחתה נסים ושיערה שהטקסט המקראי שבידינו הוא הרכב של מהדורות ותיקונים שנכתבו בידי קבוצות שונות של אנשים עם תחומי עניין שונים ומיוחדים.

יוליוס ולהאוזן ( 1918-1844)

יוליוס ולהאוזן נולד בווסטפליה שבגרמניה. הוא קיבל את תואר הדוקטורט שלו בתיאולוגיה באוניברסיטת גוטינגן. לאחר שלימד תיאולוגיה במשך שתים עשרה שנים, הוא פרש מתפקידו משום שהחל לפקפק בסמכותם של הכתובים להצביע על אמיתות דתיות. בשנת 0881 קיבל תפקיד באוניברסיטה לבלשנות “ההלה”, ולימד שפות שמיות ומזרח תיכוניות. הוא יישם את הגישה – ההיסטורית ביקורתית כדי ללמוד את התנ”ך היהודי. ולהאוזן פרסם ביקורת מקרא אשר כינה – “השערת התעודות” שטענה כי משה לא היה זה שכתב את החומש. ולהאוזן טען שהחומש מורכב מארבעה מקורות עיקריים שונים שבחר וכינה אותם באות הראשונה של שם המקור ( J,E,P,D .( Jehova הוא “יהוה ה'” ומתייחס לכל אותם כתובים שבהם אלוהים מזדהה כ”יהוה”. – Elohim מתייחס לכל הפעמים שבהם מזדהה כ”אלוהים”. Priest מתייחס לכוהנים ומתייחס לאותם חלקים בתורה שוולהאוזן האמין שהוסיפו אנשי הכהונה היהודיים. לבסוף המילה Deuteronomy המתייחסת לאותם קטעים שחזרו על עצמם בספר האחרון שבתורה. ולהאוזן האמין שמקור ה- D כנראה נוצר בעידן מלכי יהודה. על פי תפיסתו, קבוצות שונות הוסיפו קטעים לטקסט ושכל תוספת כזאת מייצגת את ההיסטוריה של ישראל דרך תכניתם וגרסתם של האנשים שעומדים מאחורי המקור. ביקורת מקרא זאת הופצה מהר בקרב חוקרי המקרא ממרכז אירופה. בסופו של דבר היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי וביצעה הופעת בכורה בסמינר לתיאולוגיה ( Union Theological Seminary ( בניו יורק. רבנים חוקרים מחו מיד נגד מה שהם כינו מתקפה על הספר הקדוש ביותר ליהדות. סולומון שכטר, מיסדה של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות, הביע את דאגתו בשנת 0330 בבית המדרש וקרא לה בשם: “ביקורת גדולה יותר = לאנטישמיות גדולה יותר”. שכטר האמין שביקורת המקרא תוביל למתקפה על היהדות ובסופו של דבר לתקיפתו של העם היהודי. היסטוריון יהודי בשם מארק צבי ברטלר סיכם את הערותיו של שכטר שנראה מעט נבואי במבט לאחור: הוא השווה את גישתו של ולהאוזן ל”אנטישמיות מקצועית ומלכותית” וקרא לה “רדיפה אינטלקטואלית” של היהדות (כיצד לקרוא את התנ”ך, מארק צבי ברטלר – Marc Z. Brettler, How to Read the Bible (Philadelphia: Jewish Publication Society, 2005) p. 4.

האבולוציה של הדת

בעוד כלים היסטוריים ביקורתיים חיפשו דרך להסביר את מקור הכתובים, תפיסות חדשות שעלו – מתפיסתו של דרווין על מוצא המינים ניסו להסביר את מוצא האדם דרך מושגים מדעיים טהורים. דרווין טען שבני האדם התפתחו ממינים קדומים ופחות מפותחים של בעלי חיים. תיאולוגים אימצו את השפה שלו והחלו להסביר את הדת דרך כוחה של ההתפתחות האבולוציה של הדת. הם הניחו שאם – האדם המודרני התפתח ממינים קדומים של בעלי חיים שרבים מהם כבר נכחדו, אז גם הדת המודרנית התפתחה מדת קדומה ופחות מפותחת, כמו היהדות. המסקנה, שגם היא התבססה על הבררה טבעית של דרווין, הייתה שאותה דת “קדומה ולא מפותחת” צריכה גם היא להיכחד כדי לפנות מקום לדת היותר מפותחת. אם מקורם של הכתובים היהודיים אינו אלוהי, אז היהדות וכתביה היו רק תוצר של כוחות התפתחות אנתרופולוגיים תרבותיים שפעלו בחברה שמית קדומה. בשנת 0811 שלח פרופסור רוברט סמית מאידנברו שבסקוטלנד סדרה של הרצאות שנקראו “הדת של העם השֵמִי”. כך מנה סמית את מוצאה הקדום והלא מפותח של האמונה היהודית: ראינו שיש לבחון אמונות קדומות כעניין מוסדי ולא כתורות או אמונות מפתוחות וששיטת פעולתה של דת קדומה הייתה חלק מסדר חברתי שבתוכו התנהלו חסידי אותה דת… הדת, באופן כללי, התפתחה מביצוע נכון של סדרת פעולות וטקסים, שהיה הכרחי כדי להבטיח את אהדת האלים או כדי לעורר את חמתם” (תרגום חופשי: Robertson Smith, Lectures on the Religion of the Semites, Lecture II (London: Adam and Charles Black, 1894) p. 28.

ולהאוזן, חזה באחד מספריו שהיהדות והעם היהודי ייכחדו, ייעלמו מן העולם: “שחרורם (האמנסיפציה( של היהודים (כלומר, התבוללתם( יוביל בסופו של דבר להכחדתה של היהדות… זה יקרה בכל מקום שבו יתרחש התהליך ברובד הפוליטי ואז יעבור לחברתי. ייתכן שיידרשו מאות שנים כדי להגיע לזה” (תרגום חופשי: Julius Wellhausen, Sketch of the History of Israel and Judah, Third Edition (London: Adam and Charles Black, 1891) pp. 201-203.

בעקבות התקדמות זאת, לקחה הנצרות הליברלית את הבמה המרכזית.

אדולף ואן הרנק ( 1930-1851)

אדולף ואן הרנק נולד באסטוניה וקיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לייפציג. הוא לימד היסטוריה של הכנסייה באוניברסיטת גייסן ומאוחר יותר באוניברסיטת ברלין. עם הזמן הוא השתכנע שישוע לא היה אלוהי. הדגש העיקרי של הפרוטסטנטים הליברלים הייתה אבהותו של אלוהים והאחווה בין בני האדם. כאחד מתומכי התנועה ניסה ואן הרנק להראות שישוע היה מורה מתקדם, אבל לא היה אלוהי. על פי התיאוריות שלו, האלוהים שנראה מהכתבים היהודיים היה אלוהים שבטי, קנאי לשבחי חסידיו אשר ניהל מלחמה נגד אויביו. האמונה היהודית שאלוהים דרש כפרה על חטא הייתה חסרת משמעות שכן נבעה מאמונה שמית קדומה ולא מפותחת באלוהים שבטי שתבע דם כדי להרגיע את חמתו. ואן הרנק המשיך לטעון שאותו לימוד נוצרי המלמד “שמותו של ישוע מכפר על חטאים” מקורו עברי, מיושן וקדום, ולכן יש להוקיעו. דעותיו של ואן הרנק לא היו מקוריות שלו. במאה השנייה לימד מרקיון הגנוסטי שהאלוהים של הברית החדשה הביס את אלוהי המלחמה השבטי של הכתבים היהודיים. מרקיון וגנוסטים אחרים האיצו בכנסייה לדחות את הכתבים העבריים. ואן הרנק טען:

“דחיית התנ”ך במאה השנייה אולי היה טעות שהכנסייה התנגדה לה ובצדק… אבל שימורו גם אחרי המאה ה 03 כטקסט קנוני של הפרוטסטנטים, נובע מניוון דתי וכנסייתי” (תרגום חופשי: – Adolf Harnack, Marcion: Das Evangelium Von Fremden Gott, (Leipzig, Germany: J.C. Hinrichs, 1921) p. 248 בשנת 1934 , החלו מנהיגי הכנסייה הליברלית פרוטסטנטית בגרמניה להאמין שהעם היהודי, כמו התנ”ך שלהם, סיימו את תפקידם ולכן יש להתכחש לשורשיה היהודיים של האמונה הנוצרית: “עלינו להדגיש בהחלטיות נוקבת שהנצרות לא גדלה מתוך היהדות אלה התפתחה כניגוד ליהדות. כשאנחנו מדברים על נצרות ויהדות כיום, עלינו לראות את השתיים, במהותן הבסיסית ביותר, עומדות בניגוד מוחלט זו לזו. אין שום קשר מחבר בין השתיים, אלא ההפך, ניגוד מוחלט” (תרגום חופשי: : בישופ לודוויג מולר, 0301 Doris L. Bergen, The Twisted Cross. (Chapel Hill, NC : University of North Carolina Press, 1996) p. 21.

מנהיגי הכנסייה עשו כל מאמץ להסיר כל השפעה יהודית מהחברה הגרמנית גם ברבדים הפולטים וגם בחברתיים. אלפרד רוזנברג, המוציא לאור של “דר סטירמר” (השבועון הנאצי הידוע לשמצה בשל הקריקטורות האנטישמיות שפרסם( היה הקשר בין הליברלים הנוצרים של המאה ה 03 לבין קו – הפעולה הארי שזמם היטלר במאה ה 13 . דוריס ברגן, פרופסור להיסטוריה מנוטרדאם מסביר: – “אלפרד רוזנברג כינה את כתבי התנ”ך כאוסף של “סיפורי סרסורים וסוחרי בקר”… ריינהולד קראוס, מורה נוצרי גרמני שלימד דת בתיכון והיה תעמולן זכה לשבחים בנובמבר 0300 כאשר חזר על תיאור זה בעצרת מול עשרים אלף אנשים (תרגום חופשי: Doris L. Bergen, The Twisted Cross. (Chapel Hill, NC : University of North Carolina Press, 1996) p. 21

בדיוק על הרקע הזה הקימו אנשי כמורה ליברלים פרוטסטנטים את תנועת הגרמנים הנוצרים בשנת – 1932 . הם רצו ליצור כנסיית “רייך” (אימפריה( או כנסיית “מדינה” שסביבה יתאספו כל הנוצרים הגרמנים הפרוטסטנטים. הסמל שלהם היה צלב שבמרכזו מופיע צלב קרס. הם לא נאחזו בדעות שמבוססות על הכתובים; ההפך, הם עשו כל מאמץ לעקור מן השורש את כתבי התנ”ך מאספות הכנסייה שלהם ואפילו שינו את הברית החדשה והסירו חלקים ממנה שקשורים בדרך זאת או אחרת לעם היהודי… או גרוע מכך הוסיפו נופך מפלצתי לטקסט הקיים. הם לא רצו שיהודים כלל יאמינו בישוע הם ראו בכל היהודים סרטן שיש להסיר. הנקודה התשיעית של מצע התנועה הנוצרית גרמנית – – משנת 1932 הצהירה:

“אנחנו רואים בהפצת הנצרות ליהודים איום רציני ביותר לגזע שלנו. מעשה מעין זה משמש כפתח מעבר לדם זר אל תוך הדם הזורם בגזע שלנו… אנחנו מתנגדים לכל הפצה של הנצרות בקרב היהודים בגלל החשש שמא יושחת הגזע הגרמני” (תרגום חופשי: Doris L. Bergen, “Old Testament, New Hatreds: The Hebrew Bible and Anti-Semitism in Nazi Germany,” Sacred Text, Secular Times: The Hebrew Bible in the Modern World, Leonard Greenspoon and Bryan LeBeau, eds

בשנת 1939 , הדפיסה התנועה את הצהרת גודסברג שלדבריה: “הנצרות היא ההיפך הגמור מהדת היהודית ואין לפייס ביניהן”. הצהרה זאת גם הכריזה על הקמתו של מוסד מחקרי שיעסוק בהסרת השפעתה של היהדות על חיי הכנסייה הגרמנית (תרגום חופשי: (Omaha, NE: Creighton University Press, 2000( pp. 35-46)

תגובתה של התנועה הפרוטסטנטית קונסרבטיבית –

הפרוטסטנטים הקונסרבטיבים שמרו על קדושתם של כתבי התנ”ך והברית החדשה והאמינו שהשניים – נכתבו בהשראת אלוהים. חברי התנועה כעסו מאוד על המצע של התנועה הגרמנית נוצרית ותמיכתה – בשינוי כתבי הקודש. הם טענו שלא היה דבר “משיחי” בקרב אותה תנועה גרמנית נוצרית. הם ראו – בתכנית הזדונית של התנועה כחורבנה של האמונה ושל המוסר היהודי נוצרי. בשנת 0301 , הקימו – תיאולוגים קונסרבטיביים וכוהני דת את כנסיית הווידוי ( Confessing Church (, תנועה רחבה מספיק שתוכל להכיל גם את הלותרנים, את הרפורמים ואת הכנסייה המאוחדת בגרמניה.

התנועה הפרוטסטנטית קונסרבטיבית התנגדה בנחישות להשפעתה השלילית והמדרדרת של התנועה – הנוצרית גרמנית. עקרונות היסוד התיאולוגיים שלהם נעוצים בהצהרת האמונה של בארמן, שאת רובה – כתב התיאולוג הרפורמי השוויצרי קארל בארת. הצהרת האמונה הזאת גם קיבלה את הדוקטרינות החשובות ביותר של האמונה המשיחית וגם שימשה כמחאה נגד הכנסייה הפרוטסטנטית ליברלית – שאימצה את האידיאולוגיה של היטלר. היא שללה כל דוקטרינה אחרת שהפכה את הכנסייה ל”איבר במוסדות השלטון” או שהעניקה מעמד דתי למוסדות השלטון.

מנהיגים לותרנים נכבדים כמו מרטין ניימולר ודיטריך בונהופר גם נתנו יד ביצירת הצהרת בארמן. תיאולוגים אלה היו מסורים לחלוטין לאמונה בסמכותם ובהשראתם של הכתובים: התנ”ך והברית החדשה. הם התנגדו נחרצות להיטלר ולסילוף שחולל בכתובים.

מנהיגי כנסייה קונסרבטיביים גרמנים ביניהם בונהופר גינו את היטלר בפומבי ובונהופר אפילו תכנן – את ההתנקשות בו. כתוצאה, הוא ורבים מכנסיית הווידוי הוצאו להורג בעצמם. אבל ההתנגדות לא הוגבלה רק לתיאולוגים ולמנהיגי הכנסייה.

באתר הנצחה “יד ושם” מופיעה רשימה של 18,000 חסידי אומות עולם. גברים ונשים אלה סיכנו את ביטחונם האישי והמשפחתי כדי להתנגד לנאצים ולהציל חיי יהודים. אחת מחסידות אומות העולם הידועות ביותר היא קורי טן בום, שסיפורה מסופר בספר “המחבוא” (בהוצאת “ינץ” 1978). קורי ומשפחתה אחזו באמיתות האמונה הנוצרית קונסרבטיבית ואמונתם היא שהובילה אותם להחביא – יהודים בביתם, ולהסתכן. בסופו של דבר, גם אותם שלחו למחנות הריכוז. אחרים, כמו דייאט אימן ( Diet Eman (, הצטרפו למחתרת ונלחמו בקבוצות ההתנגדות הגרמניות, סיכנו את חייהם כדי לעצור את היטלר וכדי להגן על עמנו מהרשע והאכזריות.

האם כל זה הגיוני?

כשאנחנו מסתכלים לאחור על התיאולוגיה שאפיינה את העת החדשה, ברור לעין שעת זאת הסתיימה בשואה. רוב ההיסטוריונים מסיקים שהשואה הייתה המכסה שעל ארון המתים. אחרי הכול, העת החדשה לא הצליחה להוביל את האנושות למקומות גבוהים, אלא במקום זאת דרדרה אותה לשפל המדרגה. הליברלים הפרוטסטנטים שדחו את יסודות האמונה הנוצרית ובמקום אימצו את רעיונותיו – של היטלר, היו חלק בלתי נפרד מכישלון האנושות בעת החדשה. ריצ’ארד הריס, הבישופ של אוקספורד, טען במחקרו הידוע ( After the Evil—Christianity and Judaism in the Shadow of the Holocaust ( שלא די בכך שתפיסת עולמו של היטלר הייתה “לא נוצרית” היא הייתה “אנטי נוצרית – בעליל” (תרגום חופשי: Bergen, The Twisted Cross, p. 24 )

על אף שהיטלר השתמש בעגה נוצרית כדי להתיז את הארס שלו, תוכן דבריו נוגד לחלוטין את התנ”ך והברית החדשה. הוא בוודאי שלא יכול היה לאמץ את ההבטחה שניתנה לאברהם, היהודי הראשון:

( ואֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְ קלֶלְךָ אָאֹר (בראשית יב 3

ובוודאי שלא יכול היה היטלר להסכים עם דבריו של משורר המזמורים שטען שהעם היהודי מקודש לאלוהים כעם סגולה:

כִי יעֲקֹב בָ חר לוֹ יָהּ, יִשְרָאֵל לִסְגֻלָת ו ( (תהילים קלה 1

הוא גם לא יכול היה להודות בכך שהברית החדשה מבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים את נאמנותו ומחויבותו של אלוהים לעם היהודי:

בְנֵי יִשְרָאֵל, אֲשֶר לָהֶם מעֲ מד הבָנִים, הכָבוֹד, הבְרִיתוֹת, מ תן התוֹרָה, עֲבוֹ דת הקֹדֶש וְ ה הבְטָחוֹת. לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִ צד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִי, המָשִי ח שֶהוּא מֵ על כֹל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים (האיגרת אל הרומים ט 1- 1

אז מה הייתה התיאולוגיה האישית של היטלר? האם הוא ראה את עצמו כאותו “על אדם” שהציג – ניטשה 11 שנים קודם לכן, אותו אחד שמבקש ליצור מחדש את הגזע האנושי? יש הקובעים, ביניהם ווילאם שיירר, שהיטלר הושפע מתפיסת עולמו של ניטשה. בספרו “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” (הוצאת שוקן, 0381 ( הוא קובע: “היטלר הרבה לבקר במוזיאון ניטשה בווימאר והביע ברבים את הוקרתו לפילוסוף בצילומים שבהם הוא עצמו משתאה אל מול חזהו של האיש הגדול”. מייקל קליש בעבודת המחקר שלו, “השפעתו של פרדריך ניטשה על ה”מיין קאמפ” של היטלר”, מגיש טיעון בהחלט משכנע לקשר בין השניים:

“הנושאים היסודיים שעליהם מתבססת תפיסת עולמם של היטלר וניטשה הם חשיבותם של הדחפים המאיצים בהם לעשות מעשים שעליהם לעשות למען שימור עצמי, הסכנה מפני היהודי החכם (כלומר, העבד שהגדיר מחדש חוזק כרשע וחולשה כטוב( וחזונם בנוגע לסוג החדש של האדם שיטיל ספק בערך של היהודי וישיב את הכבוד וההדר למפלצת בהירת השיער (ראה: http://www.history.ucsb.edu/faculty/marcuse/ classes/133p/133p04papers/MKalishNietzNazi046.htm)

היטלר כלל לא צידד בלימוד הנוצרי הטהור וכלל לא פעל על פיו; הוא גם לא הלך בדרכי אותם תיאולוגים שאחזו בסמכותם של הכתובים. במקום זאת הוא בז ללימוד הנוצרי, עיוות אותו והתאים אותו למטרותיו האישיות. הואיל והשתמש בשפה שנשמעה מוכרת לנוצרים שסביבו, הוא יכול היה להציג את עצמו כחסיד של הדת למרות שבעצמו הצהיר שהוא עובד אלילים: “אני עצמי כופר בעיקר”.

היטלר ניצל את התקופה שבה אנשים התחילו ללמוד את כתבי הקודש על פי תפיסת עולמם ולהתאים אותם לחשיבתם, ולא ההיפך. אלוהים, שלא לצורך, נחשב בעיני רבים לדת בעצמה. המדע, הנאורות והידע, שני תחומים חשובים, קיבלו כבוד והערצה מעל ומעבר למה שידע נכון ומדע היו מציעים או אפילו מוכנים לשאת. המדע והנאורות הוכחו כאלילים אכזריים שיצרו חסידים חסרי לב. התיאולוגים של היטלר טעו. התיאולוגיה שלהם הייתה לקויה מן היסוד ורצחנית. הם דחו את האמת שמוצגת מתוך דפי התנ”ך והברית החדשה. הם התכחשו לכך שהעם היהודי מיוחד לאלוהים. הם התכחשו לכך שישוע היהודי היה הדרך שאלוהים סיפק לישועת העולם. בגרסת הברית החדשה שלהם הם שינו, לדוגמה, את יוחנן ד 22 . במקור נאמר: “שֶהֲרֵי היְשוּעָה מֵאֵת היְהוּדִים הִיא”. הם שינו את הפסוק וכתבו: “שהרי היהודים הם האסון שלנו”. איזו אירוניה עצובה! בסופו של דבר החמיצו התיאולוגים של היטלר באופן טרגי את המטרה בכך שהתכחשו באופן בוטה לעם שבו בחר אלוהים להשתמש כדי להביא את הגאולה, את ישוע המשיח.