blank

ישוע באמנות היהודית

עולמם של שני אמנים מהמאה ה-20

היסטוריונים יהודים נוטים בימים אלה להציג באור חיובי את ישוע היהודי השנוי במחלוקת. עם זאת, הופעותיו של ישוע באמנות ובספרות היהודית נותרו נדירות.

אין ספק שהספרות היהודית הציגה מפגש בין יהודים לנוצרים, בין עולמו של היהודי לעולמם הזר של הגויים. אף על פי שהעיסוק בנושא הזה התמקד בדרך כלל בפיתוי להתבולל, לעתים נדירות, התמקד גם בדמותו של ישוע ובמשמעות שהיא מקבלת אצל היהודי המודרני.

עם זאת, בשנים האחרונות העזו שני אמנים יהודים ידועים – אחד צייר, השני סופר – לחקור איזו משמעות מקבל ישוע בקרב העם היהודי. בעוד חלק טוענים שבעמדותיה של הקהילה היהודית כלפי ישוע מתעורר שינוי, הציור של ישוע אותו צייר הצייר הצרפתי מארק שאגאל והסיפור אותו מספר הסופר שלום אש ביידיש משכנעים ללא ספק שהיהודי המודרני, גם כיחיד, צריך לבחון את ישוע בעצמו.

אם כך, כעת נחקור את עולמם של שני אמנים אלה מהמאה ה-20:

מארק שאגאל ידוע ביותר ליהודים מכל רחבי העולם בשל יצירת חלונות הוויטראז’ שעליהם צייר את שנים עשר שבטי ישראל. עבור חלק, מעלה השם שאגאל תמונות של סוסים ירוקים הפוכים או אירועים רב-גוניים כמו הפנטזיה של השטעטל (העיירה) בהשראת יצירותיו של פיקאסו. סקירת עבודות האמנות שלו חייבת להתחשב במגוון הנושאים שבהם עסק: עיר מולדתו ויטבסק שברוסיה; סבלותיו של העם היהודי; מבחר מוטיבים מתוך התנ”ך. במאמר זה, נתרכז בציורים שמתמקדים בישוע.

ציורי “ישוע” של שאגאל משתייכים לשני סוגים. הראשון הסוג שאליו משתייכים תמונות מהצליבה. אין ספק שנדרש משאגאל אומץ רב כדי לעסוק בנושא זה, שכן על פי דעתם של יהודים רבים, נושא זה נקשר לרדיפות. מתוך הרקע שסביב ציורי הבד הללו אנחנו יכולים להבחין שישוע מוצג כיהודי מסורתי. אבל יותר מכך, ישוע הצלוב משרת בכל מקום כסמל של היהודי הנרדף, הוא מסמל  בעיקר את אותם יהודים שהיו קרבנות השואה. בציורים אלה, אין שום רמז לכך שישוע היה משהו אחר מלבד אותו סמל מוצלח ביותר ליהודי נרדף וסובל.

פראנץ מאייר, הביוגרף האחרון של שאגאל, מתאר בעבורנו את היצירה “צליבה לבנה” (ראה להלן). את היצירה הזאת הוא מתאר כ”יצירה ראשונה מתוך סדרה ארוכה של יצירות”:

“על אף שהמשיח הוא הדמות המרכזית בתמונה, אין זו בשום אופן תמונה נוצרית … סביב למותניו של ישוע כרוך בד עם שני פסים שחורים שמזכירים את הטלית היהודית, ולרגליו דולקת מנורה עם שבעה קנים… אבל, חשוב מכול, מערכת היחסים בין המשיח הזה לעולם, שונה לחלוטין מזו המוצגת בקרב היצירות הנוצריות של הצליבה. שם… כל הסבל מתרכז במשיח, סבל שיגבר עליו בשל היותו קרבן. אבל כאן, למרות שכל סבלות העולם משתקפים בצליבה, הסבל נותר גורלו של האדם ואינו מתבטל בשל מותו של המשיח” (תרגום חופשי:Franz Meyer, Marc Chagall: Life and Word (N.Y.: Abrams). pp. 414-415. 2. Meyer, p. 446).

צליבה לבנה מארק שאגאל, 1938, שמן על בד, באדיבות Art Institute of Chicago.

אותו סוג של ישוע היהודי, ולא המשיחי, נראה גם בצליבה הצהובה. כאן שאגאל מראה לנו את “המשיח הצלוב אשר במפורש מתואר כיהודי בשל התפילין של ראש שעל ראשו ובשל התפילין של יד שעל זרועו” (תרגום חופשי: Meyer, p. 446).

בסוג השני של “ציורי ישוע”, שאגאל כן מוסיף לציוריו רמז משיחי. סידני אלכסנדר משווה את זה עם דימויי הסבל של יצירותיו הקודמות:

“מתוך יצירותיו מתקופת הרבעון האחרון של המאה… קשה לומר במפורש שהצליבה משקפת את סבלם של היהודים… שאגאל רואה בישוע את אחד הנביאים היהודים הגדולים (כפי שהצהיר בהזדמנויות רבות, וגם בנו דוד סיפר לי על כך…) עובדה זאת מעידה על עקביות מושלמת עם ההיסטוריה ועם סוג מסוים של אמונה יהודית ליברלית. אבל כשהוא מציב את הצליבה על רקע סולם יעקב או בריאת האדם, בניס אשר בצרפת, הוא מזמין את הצופה לפרש את האיקונוגרפיה שלו כהתגשמות נוצרית של הנבואה היהודית “(תרגום חופשי:Sidney Alexander, Marc Chagall: A Biography N Y Putnam, 1978).

אלכסנדר ממשיך ואומר ששאגאל רק התכוון “לספק סמלים בין לאומיים” (אלכסנדר).

כמובן, כמו שכולם יודעים, מארק שאגאל לא האמין בישוע כמשיח. אבל כמי שהתחנך בבית ספר דתי לאמניות (Western religious art), צפוי ששאגאל יהיה מודע לכך שהנצרות רואה בתנ”ך ובנושאים שבו הוא עוסק סמלים שהצביעו על חייו של ישוע. אין ספק שהוא מקבל באהדה את ההמשכיות של התנ”ך עם הברית החדשה. ההמשכיות הזאת באה לידי ביטוי מובהק ביצירות כמו “עקדת יצחק”, כאשר ישוע הנושא את צלבו, ממוקם בתמונה על רקע העקדה. יותר מכך, הצבע האדום שעוטף את אברהם יורד מטה מתמונת הצליבה הממוקמת בפינה הימנית של התמונה ובהחלט מרמזת על דם.

בתנ”ך ובברית החדשה הדם מסמל כפרה על חטא. לכן לא רק שהעקדה והצליבה חוברות יחד, מותו של ישוע ככפרה על חטא מוצע גם כן. כאשר מביאים בחשבון שציור העקידה הוא חלק מסדרה שעוסקת במסרים מן המקרא, מתברר ששאגאל הבין את הקשר בין הדמויות. וכפי שנכון ביצירות אמנות גדולות, גם ציורים מעין אלה משאירים את חותמם מעל ומעבר לנדרש. ציורים אלה מעוררים את האדם לשאול בנוגע להמשכיות בין הבריתות ומה משמעותה לעם היהודי כיום.

אותה תמונה של יצחק והמשיח משמשת גם במקום אחר. כך כותבת זיוה מיזלס בדבר שטיח הקיר: “יציאת מצרים” שתלוי בכנסת בירושלים:

“השילוב הזה היה מקובל בהקשר נוצרי, שכן דמותו של יצחק הציגה את ישוע ועקדת יצחק ניבאה על הצליבה. אבל שילוב מעין זה לא היה מתקבל בכנסת, ולכן ייעצו לשאגאל לא לשלב בין השניים בדרך זאת. אבל האמונה האישית של האמן בישוע כסמל המושלם של היהודי סובל, לא הושתקה בקלות… ישוע אמנם לא מופיע, אבל יצחק מונח על המזבח כשזרועותיו פרושות לרווחה בצורת צלב… מנח שונה לגמרי מיצירות דומות אחרות” (תרגום חופשי: Ziva Amishai-Maisels, Tapestries and Mosaics of Marc Chagall at the Knesset N.Y.: Tudor, p. 47).

אבל שוב, בציורים מעין אלה יש לראות את ישוע יותר מאשר סמל של היהודי הסובל. שאגאל מודע לקשר הקיים בין יצחק והמשיח במחשבה הנוצרית (ר’ את ציור העקדה). הקשרים האלה נראים בשטיח הקיר הנקרא: “חזון ישעיהו” שבו שאגאל מתאר את ישוע התינוק ולא את ישוע הצלוב:

“ביצירות מסוימות הוא הציב את נושאי התנ”ך, שהיוו את הנושא העיקרי, לצד אירועים קשורים מהברית החדשה בניסיון לשלב את שתי הבריתות יחד ולהצביע על ההמשכיות ביניהן. זו הסיבה שבגללה הוסיף את ישוע נושא את צלבו כפרט מייצג של עקדת יצחק שכן עקדת יצחק בתיאולוגיה הנוצרית מייצגת את הצליבה. זו הייתה גם הסיבה שבגללה הציג את מרים והתינוק [בשטיח הקיר “חזון ישעיהו”] ביצירה שעוסקת בנבואה שהנוצרים מייחסים לה את לידתו של ישוע” (תרגום חופשי: Amishai-Maisels, p. 79).

אבל כדימוי הפוך של מרים והתינוק המופיעים בכל מסורת פרוטסטנטית או קתולית, ניצבת דמות “שמרמזת על מוהל. הוספה של דמות כזאת בעצם מחזקת את טבעו היהודי של התינוק שנולד לאישה… כמו ישוע עצמו שנימול כתינוק” (תרגום חופשי:Amishai-Maisels, p. 81).

יצירותיו של שאגאל לא תמיד עוררו תגובות חיוביות. ש. ל. שניידרמן שכתב במגאזין “מידסטרים” (Midstream) בשנת 1977, הביע את תסכולו על כך ששאגאל צייר על זכוכית בכמה קתדרלות בצרפת כשהוא משתמש בכמה מהמוטיבים שבהם עסקנו קודם לכן:

למרות כמה מסתייגים, היו במהלך הדורות יהודים שקיבלו את סמלי המוטיבים של ישוע כיהודי הסובל. עם זאת, המוטיבים של ישוע שהציג שאגאל בקתדרלות לא מצביעות כלל על קשר עם הסבל היהודי. אלה הם איורים בלבד, המספרים את סיפור הבשורות. (תרגום חופשי: S. L. Shneiderman, “Chagall — Torn?”. Midstream. June-July. 1977. p. 49).

שניידרמן מצטט סופר צרפתי בשם רסייה מארטיין: “מתוך דחף בטוח הראה שאגאל בכל אחד מהציורים שבהם צייר את ישוע את הקשר ההדוק בין התנ”ך לבין הברית החדשה. התנ”ך בישר על הברית החדשה, והברית החדשה היא התגשמותו של התנ”ך”. באי שביעות רצון, ממשיך שניידרמן ואומר: “שאגאל מעולם לא הביע חוסר הסכמה עם פרשנותו של מארטיין… היא נכללה שני עשורים אחר כך בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית של יצירותיו” (תרגום חופשי: Shneiderman, p. 53. 10).

ואז שניידרמן מצטט אנקדוטה מתוך שיחה שהתנהלה בין משורר היידיש אברהם סוצקבר ושאגאל אשר פורסמה בכתב העת היידישאי התל אביבי “דה גולדן קייט” (מספר 80-79, 1973):

מאוחר יותר, בהיותי בפריז, הבנתי ששאגאל ביקש את עצתו של הרב הראשי של צרפת (בעניין עבודה שהתבקש לעשות בכנסייה בוונציה). הרב הראשי אמר לשאגאל בפשטות: “הכול תלוי באם אתה מאמין בכך או לאו” 10. תרגום חופשי)

למרבה הצער, שניידרמן לא היה מרוצה כלל מהאפשרות ששאגאל יכול היה להאמין בזה אחרי הכול. והשאלה אם שאגאל מאמין לכך או לאו היא לגמרי מעבר לשיקול שלנו בשלב זה. אבל בהסתכלות מעמיקה על המבחר הגדול של יצירותיו על ישוע, עולה השאלה: האם אנחנו מאמינים לזה? ואם לא, למה לא? התשובה המסורתית ש”יהודים פשוט אינם מאמינים בישוע” איננה יכולה להיענות כלאחר יד – לא אחרי שנשקול את יצירותיו של שאגאל, שנחשב בעיני רבים לאמן היהודי הגדול ביותר של המאה 20.

שאגאל עומד לבדו בתחום אמני האמנות המודרנית כאמן שחקר את ישוע. לעומתו שלום אש מוצא את עצמו בחברת סופרי יידיש ועברית רבים מהמאה ה-20. בין סופרים אלה נמנים אורי גרינברג, אביגדור המאירי, אהרון אברהם קאבק וזוכה פרס נובל שמואל יוסף עגנון. מכל מקום, בארה”ב, אש מוכר מכולם. ללא ספק, כמות המחלוקות שנתגלעו סביב טרילוגיית סיפורי נצרות שכתב הייתה הרבה יותר גדולה מזו שזכו לה הסופרים האחרים שהוזכרו. טרילוגיה זאת כללה את: “האיש מנצרת” (1939), “השליח (The Apostle)” (1943) ו”מרים” (Mary) (1949). ויכוחים ועימותים סוערים התגלעו סביב יצירות אלה, אבל הן עדיין מרכיבות אחוז קטן מהיצירה הכוללת של אש, שעיקרה עוסקת בנושאים יהודיים מסורתיים.

הרומנים עוסקים בישוע, בשאול ובמרים. על פי דבריו של בן סגל, שכתב את הביוגרפיה היחידה של אש (זמינה בשפה האנגלית), המחלוקת שהתעוררה בעקבות פרסום הרומן “האיש מנצרת” לא התעוררה בשל הנושא שבו היא עוסקת כי אם בעיתוי… בשנת 1939. אבל לאור מה שכתב אש על אמונותיו, ייתכן וראה בפרסומו של ספר יהודי שעוסק בישוע,  גשר בין המחלוקות בין יהודים לנוצרים בתקופה שבה גשר מסוג זה היה צו השעה. אהדת הציבור לספר “האיש מנצרת” לא השתמעה לשתי פנים. בן סגל כתב שמהרגע שיצא הרומן לאור “שני מיליון אמריקנים קראו אותו במהלך שנתיים”. אש בעצמו מסביר מדוע כתב את “האיש מנצרת”:

“לא יכולתי שלא לכתוב על ישוע. מאז שפגשתי אותו לראשונה הוא תפס את דעתי ולבי. גדלתי, אתה יודע, על גבול פולין ורוסיה – לא המיקום הטוב ביותר בעולם ליהודי שבו יוכל לשבת ולכתוב על חייו של ישוע המשיח. עם זאת, אפילו במהלך השנים האלה התקווה שאוכל לעשות את זה, היא שריתקה אותי. ישוע עבורי הוא האישיות הבולטת ביותר בכל זמנים, בכל ההיסטוריה, הן כבן האלוהים והן כבן האדם. לכל דבר שאי פעם אמר או עשה יש משמעות עבורנו היום, משהו שאינך יכול לומר על אף אדם אחר, חי או מת. אין כאן מסלול ביניים שבו נוכל לטייל בנחת… אתה יכול לקבל את ישוע או לדחות אותו. אתה יכול לנתח את מוחמד ואת בודהה… אבל אל תנסה לעשות כך אתו. או שאתה מקבל את ישוע או שאתה דוחה אותו”. (תרגום חופשי: Siegel, p. 148, quoting an interview with Asch by Frank S Mead in The Christian Herald in 1944)

חשוב להבין שהאמירות האלה  לא באו מפיו של מישהו שביקש לאמץ לעצמו את עיקרי הנצרות. עם זאת, האופן שבו תיאר את ישוע נתן מקום לרקע היהודי של הבשורה. להלן קטע טיפוסי מ”האיש מנצרת”, המבוסס על קטע מהבשורה על פי לוקס, שבו נקרא ישוע לבימה בבית הכנסת בכפר נחום כדי לקרוא מפרשת השבוע. כדי לחסוך מקום צמצמנו את הקטע שעוסק בעניין:

“ואז הגיע הרגע הבלתי נשכח שבו פגשנו לראשונה את הרבי מנצרת. נוכחותו של האיש מנצרת בירושלים נודעה אז לכולם, והנס שחולל ליד הברכה היה הנושא המרכזי שעליו דיברו ובעניינו התווכחו, בעיקר בין ראשי הכוהנים והסופרים, שכן הוא ריפא איש חולה בשבת. בעוד הופצו השמועות בנוגע לנוכחותו בקרבנו, הוחלפו הלחישות הקלות במלמולים רמים של סקרנות. במהלך הקריאה כשהוא מכוסה בטלית עלה לבימת בית הכנסת… שפתיו נעו בתפילה חרישית. אז ניגש לגבאי שהחזיק את המגילה. הוא הרים את המגילה, והתיישב ב’כיסא המשיח’, שהוא חלק מהדוכן, על כיסא שעליו יושב ראש בית הדין במהלך משפט. ועם המגילה על ברכיו הוא מתחיל לקרוא… הוא לא נהג כמו שנהגו רבנים אחרים, הוא לא עמד כמותם מול קהל המתפללים כשקרא. אלא ישב על כס המשפט, החזיק במגילה כשהיא על ברכיו… כאילו היה מלך…

“אנחנו מתחילים להבין, ששם, ישב מולנו רב שהיה שונה לגמרי. כמובן שהוא בעצם לא היה רב, הוא היה גדול באלפי מונים מרב. מי יכול היה לאמוד אותו? האם אנחנו, אולי, לאור התקווה היהודית הגדולה מכולן? עכשיו שמענו דברים שלא שמענו אפילו ממשה על הר סיני. מי הוא האיש שישב שם לפנינו כשמגילת התורה מונחת על ברכיו? הלבבות שלנו החלו להתמוסס מפחד, וברכינו החלו לרעוד. הסתכלנו זה על זה בעיניים מבועתות. לא ידענו אם אלוהים עומד להרים אותנו כעת אל שערי שמים, לפתוח אותם למעננו, כדי שנביט בניצוצות העצמה הזאת שאליה ערג לבנו זמן רב כל כך… או שמא ניזרק עוד רגע לבורות השאול?

“הוא החל לדבר על עצמו כאילו נשא על עצמו את הסמכות העליונה מכול. הוא דיבר על הציפייה הנצחית שלנו לעזרה, הוא הורה לנו לעמוד לרגע ולחגור מותניים, מודעים לתפקידנו. ‘יהיו מנורותיכם דולקות תמיד. הוא יבוא כברק מן השמים, בכל רגע’.

“ישראל, האין את נחלתו האהובה ביותר של אלוהים? השדה שמניב את הביכורים? הגפן שביכוריה מונחים על השולחן בבית המקדש? מי, אם כן, זרע את התלמים באבנים כך שהמחרשה תישבר בגללן ותיהרס?

“קוצר רוח אחז במתפללים. הם זעקו: ‘אמור לנו מי אתה!'”

עקדת יצחק, מארק שאגאל. באדיבות

A.D.A.G.P. Paris, 1975 .

ואכן, מציין סגל כי לאש “הייתה הנצרות השיא של המחשבה היהודית, כאשר טקסיה ומושגיה מושרשים היטב ברעיונות ובמנהגים היהודיים”. נקודת מבט זו מצאה ביטוי גם בספר “השליח” (The Apostle), ומאוחר יותר בספר “מרים” (Mary). עם כתיבת שלושת הרומנים הללו, הביא על עצמו אש את הנאצות הנתעבות ביותר ואת השבחים הגדולים ביותר. כנראה הביקורת החריפה ביותר שספג אש הגיעה מהרמן (חיים) ליברמן על ספרו של אש: “הנצרות של שלום אש: מנקודת מבט יהודית” (The Christianity of Sholem Asch: An Appraisal from the Jewish Viewpoint) שיצא לאור בשנת 1953. ליברמן היה כל כך שלילי עד כי גרם גם לאלה שלא הביעו עניין גדול בשלושת הרומנים, כמו סמואל סנדמל, לצאת להגנתו של אש. אחרים הגיבו ברוח דבריו של מבקר היידיש סמואל ניז’ר​​, שכינה את “האיש מנצרת”: “ההישג הגבוה ביותר של אש”.

בעין הסערה הזאת, כדאי לשאול את עצמנו מה כתב בעצם אש על אמונתו שלו. בשנת 1941 יצא לאור כותר בשם “במה אני מאמין?” (What I Believe?). שבו מדבר אש בבירור על השקפתו בעניין משיחיותו של ישוע:

“ביאתו הראשונה של המשיח לא נועדה לנו, כי אם לגויים. זוהי, אני  מאמין, צריכה להיות המסקנה, של מי שמנערים מעליהם את זיכרון העינויים שנגרמו לנו ולהעריך את משמעות התרומה המוסרית שהביאה הנצרות אל העולם. הם צריכים לחוש את מה שחש גמליאל כשדיבר במשפטו של שמעון כיפא: “העצה או הפעולה הזאת תופר – אם מאת בני אדם היא. אבל אם מאת אלוהים היא, לא תוכלו להפר אותה פן תמצאו נלחמים באלוהים!” אם העצה הזאת מאת אלוהים היא, היא לא נעשתה בכוח אנושי, אלא בכוחה של הסמכות. ואם הסמכות לא נועדה לנו, היהודים, היא בהחלט נועדה לעמי העולם שהובלו קרוב יותר לאביהם שבשמים.

“כשאנחנו רואים אותו [את המשיח] באור הזה, נרכין את ראשינו לפניו, כפי שאנו עושים לפני כל אחד מנביאנו.

ובאשר לשיבתו, או באשר לביאתו של המשיח, נחכה יחד עם שאר העולם המיוסר” (Sholem Asch, What I Believe, tr. Maurice Samuel ,N.Y.: Putnam, 1941, p. 115.).

אש ציטט את רבן גמליאל מהברית החדשה, מספר מעשי השליחים פרק ה 39-38. הסיבה שבגללה לדעתו היהודים אינם יכולים לקבל את סמכותו של ישוע היא משום שהיהודים כבר “כבולים לסמכות שניתנה להם על הר סיני” (Asch, p. 110).

שני אמנים יהודיים אלה, שאגאל ואש, קוראים תיגר על מחשבותינו. האחד עם המברשת והשני עם העט, ומעוררים אותנו לענות על השאלה: האם ישוע הוא אכן המשיח המובטח? ואם כן, מה עלינו לעשות עם זה?